פני יהושע על בבא מציעא ט״ז

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא ט״ו ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י״ז ע״א »

1 הָא מִית לֵיהּ. וּמַאן דְּאָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ – בַּהֲדֵי בְּנֵי נָמֵי נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ.

2 סוֹף סוֹף קָרוּ לֵיהּ בְּנֵי לוֹקֵחַ ״גַּזְלָנָא״!

3 אֶלָּא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִית גַּזְלָן. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּלָא לִקְרְיוּהּו ״גַּזְלָן״, הָא מִית לֵיהּ. לְמַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ, הָכִי נָמֵי אַף עַל גַּב דְּמִית – נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ!

4 סוֹף סוֹף קָרוּ לִבְנֵיהּ: ״בְּנֵי גַּזְלָנָא״.

5 אֶלָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּיַהֲבַהּ בְּמַתָּנָה. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ – מַתָּנָה נָמֵי נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִקְרְיוּהּו ״גַּזְלָנָא״ – אָמַר לֵיהּ: מַאי גְּזַלִי מִינָּךְ.

6 פְּשִׁיטָא: זַבְּנַהּ, אוֹרְתַהּ, וְיַהֲבַהּ בְּמַתָּנָה – לָאו לְאוֹקֹמַהּ קַמֵּי לוֹקֵחַ קָא בָּעֵי.

7 נְפַלָה לֵיהּ בִּירוּשָׁה, יְרוּשָּׁה מִמֵּילָא הִיא, וְלָאו אִיהוּ קָא טָרַח אַבָּתְרַהּ.

8 גַּבְיַהּ אִיהוּ בְּחוֹבוֹ, חָזֵינַן אִי אִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי וַאֲמַר: הַאי בָּעֵינָא, לְאוֹקֹמַהּ קַמֵּיהּ לוֹקֵחַ קָא בָּעֵי.

9 וְאִי לָא, זוּזֵי הוּא דְּבָעֵי אִפְּרוֹעֵי.

10 יַהֲבַהּ נִהֲלֵיהּ בְּמַתָּנָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָמַר: מַתָּנָה כִּירוּשָּׁה, דְּהָא מִמֵּילָא. וְחַד אָמַר: מַתָּנָה כְּמֶכֶר, דְּאִי לָאו דְּטָרַח וְאַרְצִי קַמֵּיהּ לָא הָוֵי יָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה, לְהָכִי טְרַח וְאַרְצִי קַמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ.

11 וְעַד אֵימַת נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ? אָמַר רַב הוּנָא: עַד שְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין.

12 חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: עַד דְּמָטְיָא אַדְרַכְתָּא לִידֵיהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: עַד דְּמַתְחֲלִן יוֹמֵי אַכְרַזְתָּא.

13 מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: מִכְּדִי הַאי לוֹקֵחַ בְּמַאי קָנֵי לְהַאי אַרְעָא – בְּהַאי שְׁטָרָא, הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא!

14 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תְּהֵא בְּמַאֲמִינוֹ, בְּהָהִיא הֲנָאָה דְּלָא קָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי וְקָא סָמֵיךְ עֲלֵיהּ טָרַח וּמַיְיתֵי לֵיהּ, גָּמַר וּמַקְנֵי לֵיהּ.

15 מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא מָכוּר לָךְ, מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מָכוּר לָךְ – לֹא אָמַר כְּלוּם. מַה שֶּׁאִירַשׁ מִן אַבָּא הַיּוֹם מָכוּר לָךְ, מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי הַיּוֹם מָכוּר לָךְ – דְּבָרָיו קַיָּימִין!

16 אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הָא גַּבְרָא וְהָא תְּיוּבְתָּא!

17 אָמַר רָבָא: גַּבְרָא קָא חָזֵינָא, וּתְיוּבְתָּא לָא קָא חָזֵינָא. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, וְהָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ – דְּאָזֵיל טָרַח וּמַיְיתֵי לֵיהּ כִּי הֵיכִי, דְּלָא נִקְרְיֵיהּ ״גַּזְלָנָא״. הָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ.

18 שַׁלְחוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא. אֲמַר לְהוּ: זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְנִים. אָמַר רָבָא: זוֹ צְרִיכָה לִפְנִים וְלִפְנַי לִפְנִים. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, וְהָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ.

19 הֲוָה עוֹבָדָא בְּפוּמְבְּדִיתָא וְאוֹתְבֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף: זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לְפָנִים. וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: צְרִיכָה לִפְנִים וְלִפְנַי לִפְנִים, הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, הָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ.

20 וּמַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סֵיפָא ״מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא הַיּוֹם״ – מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו. ״מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי הַיּוֹם״ –

21 מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו.

22 אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה, קְנוּיָה לָךְ מֵעַכְשָׁיו – קָנָה.

23 אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתֵאּ דְרַב בְּשָׂדֶה סְתָם. אֲבָל בְּשָׂדֶה זוֹ – לָא. מִי יֵימַר דִּמְזַבֵּין לַהּ נִיהֲלֵיהּ.

24 וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ – כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

25 דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לָךְ יְבָמִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

26 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת.

27 וְהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְקוּדֶּשֶׁת.

28 אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. דְּאִי מִשּׁוּם דְּכָתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא שַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. וְאִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן, דְּאִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ – מִקְרָע הֲוָה קָרַע לֵיהּ.

29 אָמַר רַב נַחְמָן: אַבָּא מִן סָפְרֵי דַּיָּינֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל הֲוָה, וַהֲוֵינָא כְּבַר שֵׁיתָא כְּבַר שְׁבַע, וּדְכִירְנָא דַּהֲווֹ מַכְרְזִי וְאָמְרִי: הָנֵי שְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא דְּמִשְׁתַּכְחִי בְּשׁוּקָא, נַהְדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ.

30 אָמַר רַב עַמְרָם: אַף אֲנַן תְּנֵינָא. כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, אַלְמָא לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, דְּלָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ.

31 אָמַר רָבָא: וְהָנֵי לָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ? וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: שׁוּמָא הָדַר עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וְאָמַר אַמֵּימָר: אֲנָא מִנְּהַרְדְּעָא אֲנָא, וּסְבִירָא לִי דְּשׁוּמָא הָדַר לְעוֹלָם.

32 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא: דַּאֲמַרִי אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ, דִּבְעִידָּנָא דְּפַרְעֵיהּ אִבְּעִי לֵיהּ לְמִקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ, אִי נָמֵי לְמִכְתַּב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא עִילָּוֵיהּ.

33 דְּמִדִּינָא אַרְעָא לָא בָּעֲיָא לְמֶיהְדַּר, וּמִשּׁוּם ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה׳״ הוּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן תֶּהְדַּר. הִלְכָּךְ מֵרֵישָׁא הוּא דְּקָא זָבֵין, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִכְתַּב שְׁטַר זְבִינֵי.

34 גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ. אֵימוֹר אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, דְּאָמַר לֵיהּ: לִמְחַר יָהֵבְנָא לָךְ דְּהַשְׁתָּא לֵיתֵיהּ גַּבַּאי, אִי נָמֵי אַפְּשִׁיטֵי דְסָפְרָא זָיֵיר לֵיהּ.

35 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק – לֹא יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים.

36 לָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֹא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה. אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וּמַאי נִיהוּ? דִּמְקוּיָּם – לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.

37 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר! אֲמַר לֵיהּ יִרְמְיָה בְּרִי: לֹא כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שָׁוִים, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן.

38 אָמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּהוּחְזַק כַּפְרָן חֲדָא זִמְנָא תּוּ לָא פָּרַע כְּלָל?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטַר חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, וְכִדְרַבִּי זֵירָא.

39 וְכַפְרָן, הוֹאִיל וַאֲתָא לִידַן נֵימָא בֵיהּ מִלְּתָא. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ: ״צֵא תֵּן לוֹ״,

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ט״ז

1 בפרש"י זבנה אורתה אם קודם שלקח מן הבעלים עכ"ל. ויש לתמוה דדברי רש"י סותרים זא"ז דממה שכתב לעיל דמית לוקח לאחר שלקחה גזלן משמע להדיא דלא קנאה הלוקח מיד בשעת קניית הגזלן וא"כ למה חזר ופירש כאן דאיירי שמכרה לאחר קודם שלקחה מן הבעלים ולא ניחא ליה לפ' כפשוטו דאפי' לאחר שלקחה מן הגזלן חזר ומכרה לאיש אחר נמי לא קנה הלוקח ראשון כיון דגלי דעתיה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא הביאו הטוח"מ וכתירוץ שני של ב"י שם ובכסף משנה שנראה מוכרח ג"כ לפרש"י דלעיל דלאו אומדנא גמורה היא משעת קניית הגזלן והנלע"ד בכוונת רש"י דודאי האומדנ' היתה מיד משעת קנייתו מהגזלן אלא שעל עיקר האומדנא נראה לרש"י שאין אנו אומרים דבודאי נתכוון להקנות קנין גמור אלא הכל לפי האומדנא וא"כ מעיקרא דקאמר איכא בינייהו דמית לוקח ס"ד דאומדנא היא למ"ד דלא ליקריה גזלנא שע"ד כן קנאה מהנגזל כדי שלא יטרפנה מהלוקח כל ימי חייו כי היכי דלא ליקרי' גזלנא וא"כ כ"ש דאמדינן דעתיה שנתכוין להעמיד השדה ללוקח כל ימי חייו ולא יטרפנה הוא בעצמו וכן לשינויא בתרא לענין מית גזלן אבל למסקנא דקיי"ל דבין בהדי דידיה ובין לגבי יורשים וכן להיפוך ניחא ליה וא"כ מסתמא האומדנא היא להקנות ללוקח קנין גמור עולמית כי היכי דליקו בהימנותיה וא"כ שפיר הוצרך לפרש דזבנה אורתה היינו קודם שלקחה מבעלים הראשונים דאל"כ משעת קנייתו מהגזלן קנאה הלוקח מחמת אומדנא וזה ברור למעיין בל' רש"י עצמו שכוונתו למ"ש ונתיישבה קושית התוספות לעיל לפירושו וק"ל:

2 בתוספות בד"ה מאי גזלינא מינך וא"ת וכי מכרה כו' והלא צריך להחזיר לו מעותיו עכ"ל. ואף ע"ג דאמרינן בעלמא זבין וזבין תגרא איקרי שהיה יכול להרוויח במעותיו או לקנות שדה אחרת בדמים הללו ולאכול פירותיהם מ"מ מקשו שפיר לשיטתם דבלא הכיר בה איירי וא"כ הכי נמי אכל הפירות בשכר מעותיו ואף שצריך להחזיר דמי הפירות לבעלים כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם מ"מ חוזר וגובה דמי הפירות ג"כ מהמוכר למסקנא דידן דלא הכיר בה יש לו שבח וק"ל:

3 בגמרא מכדי האי לוקח במאי קני כו' חספא בעלמא הוא. ואע"ג דבעלמא קי"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו היינו היכא דאיכא מיהא מעיקרא שם מכירה במקצת משא"כ הכא דליכא עלה שם מכירה כלל כיון שאינה שלו:

4 בתוספות בד"ה האי שטרא כו' וא"ת מעותיו שהיו תחילה מלוה עכ"ל. אלישנא דגמ' קשיא להו דקאמר האי לוקח במאי קנה כו' אבל קושטא דמלתא דבלא"ה שייך קושית הגמרא לענין אי יהבה במתנה למאי דמסקי' דבמתנה נמי ניחא ליה דליקו בהימנותיה וק"ל:

5 בד"ה בההיא הנאה כו' וה"ל כאילו אמר לו שדה זו וכו'. פי' דה"ל כאילו אמר לו ועדיפא מיניה דהתם לא קי"ל כרב והכא כ"ע מודו משום דסמכא דעתיה טפי וכן כתבו מהרש"א ומהר"ם:

6 בגמרא הכא סמכא דעתיה. ולפמ"ש התוספות לעיל דכולה סוגיין בלא הכיר בה איירי צריך ליישב מאי ל' לא סמכא דעתיה דלוקח שייך הכא דפשטא דמלתא אשעת קנייתו קאי ותיפוק ליה דלקחה מעיקרא בחזקת שהיא שלו ויש ליישב ועמ"ש לעיל דיש להוכיח דבהכיר בה נמי איירי ודו"ק:

7 שם מ"ש רישא ומ"ש סיפא. לכאורה נראה דאפשטא דברייתא לא קשיא ליה מידי והיינו משום דס"ד דברישא לא אמר כלום משום דלא סמכא דעתיה דלוקח כיון דכ"ע מודו במוכר דבר שאינו ברשותו שיכול לחזור מיהא קודם שבא לרשותו ויכול למכרו לאחר ומש"ה לא סמכא דעתיה שמא יחזור וימכרנו לאחר קודם שיבא לרשותו אבל בסיפא דאמר היום סמכא דעתיה ולא חייש לחזרה דחד יומא ועוד דלאו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות אבל ממאי דשנינן דבלוקח מן הגזלן סמכא דעתיה ולא חייש שיחזור בו משום דניחא ליה דליקו בהימנותיה וזה שייך ג"כ במה שאירש מאבא ואפ"ה קאמר דלא סמכא דעתיה והיינו דשמא לא ירש כלום ולא תעלה מצודתו כלום כדפרש"י וא"כ מקשה שפיר דבסיפא דאמר היום אמאי קנה דהכא נמי לא סמכא דעתיה מהאי טעמא גופא וק"ל:

8 בגמרא אמר שמואל המוצא שטר הקנאה כו' דאי משום דכתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה. מכאן יש לתמוה בתמיה קיימא על שיטת ר' חננאל והרי"ף והרמב"ם הביאם הב"י בח"מ סי ל"ט וק"ח ורמ"ג ור"ן ובדוכתי טובא שסוברים דבשטרי הקנאה נמי בעינן דמטי שטרא לידיה ואז זכה למפרע משעת הקנין וקשה דא"כ אמאי אמר שמואל דיחזיר ולא חיישינן שמא כתב ללוות משום דהא שעבד נפשיה והא אכתי איכא למיחש דשמא לא מטא לידיה דמלוה כלל כגון שהלוה אמר קנו ממני וכתבו ותנו לידי שלא זכה המלוה עד שיגיע לידו לשיטתם וביותר יש לתמוה שהטור ח"מ בסימן ס"ה כ' המוצא שטר מתנה שיש בה קנין יחזיר לבעלים וכ' הב"י דלשיטת ר"ח והרי"ף והרמב"ם ליתא להאי דינא ואיך אפשר לומר כן כיון דשמואל אמר הכי בהדיא ולא אשכחן מאן דפליג עליה דנהי דלענין שטר מלוה שיש בו קנין לא קי"ל כוותיה דיחזיר משום דמצינו דר' יוחנן בסמוך פליג עליה וקאמר דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון אבל במאי דשמעינן ממימרא דשמואל דבשטר הקנאה לא חיישינן לשמא כ' ללוות משום דמשעת הקנין חל השיעבוד משמע דכ"ע מודו בהא וא"כ היכא דלא שייך חששא דפרעון אמאי לא יחזיר ומכ"ש לפמ"ש לעיל דף י"ג גבי שטר אקנייתא דכל הפוסקים מודים דבעינן א' משני דברים או דמטא שטרא לידיה או שיודו שניהם שנגמר ענין השטר כגון בהלוואה מודים שהלוה לו מעות ואז זכה למפרע אע"ג דלא מטא לידיה וכן בשטר מתנה אם מודה הנותן שנגמר המתנה בלי שום תנאי אז לא בעינן דמטא לידיה משא"כ כשאינו מודה בעינן דמטא לידיה וא"כ קשיא סוגיא דהכא אליבא דכ"ע. ובאמת נראה לפע"ד מכח הסוגיא דהכא דמ"ש הפוסקים דבעינן דמטא השטרא לידיה היינו למעוטי היכא שיוצא עדיין מתחת יד הלוה או הנותן דאז אמרינן דמסתמא אמר כתבו ותנו לידי ולא גמר להקנותו אלא במסירת השטר אבל בסוגיא דהכא דאיירי שנמצא בשוק א"כ כיון דסתם קנין עומד לכתוב וליתן ביד המלוה או המקבל אמרינן דמסתמא כן היה ותלינן במידי דשכיח ומש"ה מחזירין לבעלים ולא חיישינן לשמא אמר כתבו ותנו לידי כמ"ש התוספות לעיל לענין זיוף וכן לקמן לענין פרעון ביומא משמע דבנמצא בשוק לא חיישינן למלתא דלא שכיח ומכ"ש אם נאמר דהכא איירי שאין הלוה לפנינו שמכחישו ולא מיבעיא אם נאמר דאיירי שחייב מודה וקמ"ל דלא חיישינן לקנוניא בכה"ג כיון דלא שכיח אבל באמת נראה דאפי' אם הנותן מכחישו אפ"ה הלה נאמן בכה"ג דמשעת הקנין קיימי נכסי ברשותו ועל שכנגדו להביא ראיה ומ"ש דהיכא דלא מטא לידיה לא קנה היינו בידוע כגון בדייתיקי קשורה על יריכו שע"ז כ"כ או בהלואה היכא שמודה שלא לוה כלום ונתברר ג"כ דלא מטא לידיה כן נלע"ד ובזה נתיישב הכל מלבד דברי הב"י בסי' ס"ה שכתב בשם ה"ה עדיין צ"ע. אח"ז ראיתי שהש"ך בסימן נ"ו האריך במוצא דינים אלו והעלה ג"כ על הדרך שכתבתי בשינוי קצת אף שבגוף מחלוקת הפוסקים דרך אחר עמו ויש לי לדקדק על דבריו שם במה שהשיג על הסמ"ע ולפמ"ש לא על הסמ"ע תלונתו אלא על כל הפוסקים הקדמונים שהבאתי כאן ובח"מ הארכתי בזה וכאן אין להאריך ודו"ק. ועי"ל משום דבלא"ה קשיא לישנא דיחזירו לבעלים דקאמר שמואל שהרי ע"ז אנו דנין מי נקרא בעל השטר המלוה או הלוה דשמא לא היה עדיין ביד המלוה וה"ל למימר בהדיא יחזירו למלוה אע"כ דשמואל איירי בענין שבודאי כבר היה ביד המלוה כגון שיש עדים שראו בידו או שנותן בו סימן מובהק או שכתוב בו הנפק ומש"ה קאמר יחזירו לבעלים פי' דהמלוה נקרא בעה"ש כיון שהיה בידו וממנו נפל דלפרעון לא חיישינן אלא דאי לאו שטר הקנאה הוא אפי' בכה"ג לא מהדרינן דחיישינן שמא שטר אמנה הוא שמסרו ליד המלוה ע"מ ללוות ולא לוה דכיון דאיתרע חיישינן אבל בשטר הקנאה לא חיישינן להכי דכיון שמסרו ליד המלוה נגמר הקנין אף אם לא ילוה ודו"ק:

9 בפרש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו' שהרי אין מקיימין השטר אלא בפני בע"ד עכ"ל. ויש לתמוה שכ' דלא כהלכתא דהא איפסק הלכתא בפרק הגוזל מקיימין השטר שלא בפני בע"ד. מיהו בזה י"ל דרש"י לשיטתו שכ' בפרק הגוזל דהא דמקיימינן שלא בפניו היינו היכא שהעדים רוצים לילך למדינת הים וא"כ י"ל דהכא לא חיישינן מספק כיון דלא שכיחא אלא דמ"מ יש לתמוה על פרש"י דלאיזה צורך כתב כן טפי ה"ל למימר משום דמלוה מקיים שטרא ולא הלוה כלישנא דגמרא לקמן וי"ל דרש"י סובר דמ"מ היה מקום לחוש אע"ג שהיה ביד המלוה שמא שטר אמנה הוא שמסרו לידו ע"מ ללוות ולא לוה לכן פרש"י שאין מקיימין אלא בפני בע"ד וא"כ מסתמא אין הלוה רוצה בקיום שטר אלא לאחר שקיבל המעות ודו"ק:

10 בתוספות בד"ה אף ע"פ כו' תימא דמשמע דאיירי באין חייב מודה עכ"ל. נראה דאין כוונתם בזה דאיירי שהלוה מכחישו דע"ז ליכא שום הוכחה אלא משמע להו דאיירי שאין הלוה בפנינו שיודה לו שכן משמע הל' דאיכא למימר כתב ללוות וכן הל' דחיישינן לפרעון משמע שאין כאן טענת ברי וכ"כ התוס' להדיא בדף י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר להד"ם ע"ש ועיין במהרש"א ולפמ"ש א"צ לדחוק וק"ל:

11 בפרש"י בד"ה שהוחזק לוה זה כפרן בפעם אחרת עכ"ל. נ"ל כוונתו דא"א לומר שהוחזק כפרן ע"ז המעשה ב"ד דהא לא מצי למטען פרעתי כל היכא דאיכא מעשה ב"ד וא"כ לא משכחת דהוחזק כפרן לכך פי' דאיירי שהוחזק כפרן בממון אחר וא"כ מקשה הש"ס שפיר ומשום דהוחזק כפרן כו' תו לא פרע והיינו משום דממון אחר הוא משא"כ לקמן דאיירי שהוחזק כפרן על אותו ממון עצמו מש"ה קאמר דאינו נאמן ובזה נתיישבו קושיות התוס' ודו"ק:

« פני יהושע על בבא מציעא ט״ו ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י״ז ע״א »